מעיין הפלאים של הבעל שם טוב

במורדות הגבעות הירוקות בפאתי מזיבוז', בין עשבי השדה המתנועעים ברוח, נובע מעיין קסום. מימיו הצלולים של המעיין המכונה "ראבינובה קריניצה" - מעיינו של הרבי - נושאים בתוכם סיפור מופלא של אמונה טהורה ותפילה עמוקה.

ומעשה - כך היה:

מנהגו של הבעל שם טוב הקדוש היה לצאת אל המרחבים הפתוחים המרהיבים בשדות ובחורשות המקיפות את עיירת מגוריו, מז'בוז'. כאן, בין השמיים והאדמה, בין עלוות העצים ורשרוש הענפים, היה שופך את ליבו בתפילה. דמעותיו הטהורות ספגו את האדמה, ותפילותיו התערבו עם רחשי הטבע.

יום אחד, בשעת דמדומים זהובה, יצא הבעל שם טוב עם תלמידו המסור, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה בעל ה"תולדות", להתבודדות בטבע. שקיעת השמש קרבה, והצדיק פנה לשוח עם קונו - להתפלל את תפילת מנחה. אולם, כשביקש ליטול את ידיו כדין, גילה כי חמת המים שלו ריקה.

בעל ה'תולדות' - שהוא המקור שלנו לסיפור - סיפר כי ראה את הבעש"ט נופל בפישוט ידיים ורגליים על גבי הקרקע ומשווע מקירות לבו כשעיניו כנהרי דמעות: "רבונו של עולם! מבקש אני ממך ומתחנן לפני כסא כבודך, אנא ברחמך הרבים הזמן לי מים לנטילת ידיים לתפילת מנחה, ואם לאו טוב מותי מחיי. הרגני נא הרוג ואל איאלץ לעבור חלילה על דברי השו"ע".

אך סיים הבעל שם טוב הקדוש את תפילתו, והנה במרחק שלוש פסיעות בלבד ממקום עומדו בקעו לפתע מים חיים מן האדמה. מעיין חדש נולד באותו רגע קסום - מעיין שמימיו ממשיכים לנבוע עד היום הזה, כעדות חיה לכוחה של תפילה טהורה ולכוחו של הבעל שם טוב הקדוש.

סיפורו של המעיין הפלאי הזה עובר מדור לדור, והוא נודע מאז ועד היום בסגולותיו המרפאות. אפילו תושבי הכפרים הנוכרים בסביבה מספרים את סיפורו המופלא. 

וכך, בכל טיפה מטיפות המעיין הזה, טמון סיפור של אמונה, תפילה ונס - עדות נצחית למסירות נפשו של הבעל שם טוב ולכוחה של תפילה הבוקעת מעומק הלב.