סיפורה של מדענית יהודיה שנאסרה בידי הק.ג.ב.

תמיד נמשכתי אל היהדות

רוסיה היא ארץ הקור והשלגים, ארץ היערות האינסופים, אך כשבאנו למוסקבה, מבקשים לחוש את סופות השלגים האגדיות, בקיצור להרגיש רוסיה, קיבלנו במקומם יומיים בהירים ושטופי שמש.

לפגישה היא מגיעה עטופה במעיל כבד, שחור, רוסי למידי, לראשה מטפחת שחורה, כל דמותה אומרת מסתורין.

כל השנים ידעתי שאני לא יהודיה -היא מספרת- ותמיד נמשכתי אל היהדות.

יש לי משפחה בישראל ולא כדאי שהם ידעו מה קרה איתי במשך כל השנים הללו.

זו הפעם הראשונה שאני מספרת על הנס שהתרחש איתי, לא סיפרתי את זה מעולם לאיש. רק בעלי והבן שלי ושלשה יהודים צרפתים זקנים, שאחד מהם כבר נפטר ידעו על כך, עם יהודים אלה שמרנו קשר עוד שנים רבות לאחמ"כ.

אספר לך את הסיפור -היא אומרת, רעד עובר בכל גופה והיא חוזרת כמה שנים לאחור:

נולדתי בריגה, להורים מבוגרים מאוד, אימי נפטרה כשהייתי בת 8 ואבי שנה לאחר מכן, נשארתי  בודדת כמעט בלי משפחה, לבסוף אימצו אותי שכנים טובים, גויים, שרחמיהם נכמרו עלי, ועמם גדלתי, גם ההורים בקושי שמרו על יהדות, בקיצור היו לי את כל הסיבות שאשכח את מקורי, אבל מסתבר שזה לא הלך, כולם ידעו שהורי היו יהודים ואני יהודיה והם גם קראו לי "זידובקה" קריאת גנאי שבאה לאזכר לי כי יהודיה אני.

בגיל 18 נשאתי לגוי ונולדה לי בתי, בעלי הגוי דווקא העריך אותי מאד בגלל מוצאי היהודי, וטען כי ליהודים מוח חריף, וכדאי לנצל אותו ללימודים, אומר ועושה, הוא האיץ בי לצאת וללמוד, וכך החילותי ללמוד כימיה באוניברסיטה ידועת שם במוסקבה, ובגיל 30 מצאתי את עצמי מדענית ראשית במפעל בטחוני חשוב ומסווג מאד במוסקבה.

 

אורחים בלתי קרואים

    עבדתי ככימאית במפעל וטיפסתי במהירות במעלה הסולם בתחום בו עבדתי, עד שנתמניתי למדענית הראשית במפעל, ומתוקף תפקידי הייתי אחראית על פרויקט צבאי סודי וחשוב, מה שגרם לי למעמד מרומם מאד בתחום הכימיה הצבאית.

באחד הימים העזתי להעביר ביקורת על פעילות מסוימת שנעשתה במפעל, מייד נקראתי אל הממונים עלי והחילותי להסביר מנין נובעת הביקורת שלי, הם הנהנו בראשם לאות הבנה, ובינתיים, הסבירו לי, שאין צורך שאגיע לעבודה, אוכל איפה לחכות בבית עד להודעה חדשה... - הייתי בטוחה שהנה נקלעתי לצרות!!!

לא חיכיתי בבית זמן רב ולמחרת בחצות לילה התדפקו שלשה אנשי ק.ג.ב. על ביתי, וללא אומר ודברים זימנו אותי לחקירה, לילה לפני-כן אמר לי בעלי שעלי לברוח, כי זה רק שאלה של זמן עד שהק.ג.ב. יבאו להתארח בביתנו, אבל אני שגדלתי כיתומה לא יכולתי לחשוב על בריחה והעלמות לאחר  הסבל שסבלתי בשנות ילדותי, וכשהם באו לקחת אותי פתאום עלתה בראשי באחת העובדה שאני בעצם יהודיה, ובפרץ רגעי אמרתי להם אני יהודיה ואני לא יכולה לנסוע בשבת, הם הסתכלו עלי בגיחוך, הרי שנים עבדת במפעל בשבת, ופתאום עכשיו נזכרת שאת יהודיה? ...

ידעתי שאעפ"כ עדיין מעמדי נחשב גדול במוסקבה כך שלא יוותרו עלי בקלות.

 

הלכתי ברגל

     הצעתי להם שאלך ברגל, וכך היה, הם כיבדו את בקשתי, וכך מצאתי את עצמי צועדת ברחובות מוסקבה הסואנים בליווי שלשה אנשי ק.ג.ב. לעבר מטה הק.ג.ב הראשי.

 

קצין הק.ג.ב. הציע שאקיים מצוות

        הובאתי אחר כבוד למרכז העיקרי של הק.ג.ב. במוסקבה, הבניין האימתני ורווי המתח, ידעתי שרבים ראו את הכניסה לבניין אפרורי זה אך לא בהכרח את היציאה. שם, צריך להודות התייחסו אלי יפה אפילו מאוד יפה, עד מהרה הסתבר לי כי הם היו מדווחים, הקצין פנה אלי: שמענו שאת יהודיה והלכת ברגל, בגלל שבת... זו זכותך... עכשיו היינו מצפים ממך גם להתפלל ולהדליק נרות, והוא מנה לי עוד כמה מצוות מהדת היהודית, שאני עצמי לא הייתי מודעת להם.

הייתי המומה, במקום כזה, המפחיד ביותר עלי אדמות אימת כל תושבי ברית-המועצות אשמע כזאת הצעה ועוד מקצין בכיר כ"כ, ולא עוד אלא שאני יושבת כאן כ"מואשמת".

ואז במקום הכי נורא עלי אדמות, במטה הק.ג.ב. שאז, בימי שלוט הקומוניזם משל ללא מיצרים על כל תושבי רוסיה קיבלתי את ההחלטה שעלי לשנות את אורחות חיי, קול פנימי אמר לי, לא לחינם הביאו אותך לכאן, לא לחינם נפלה בליבך המחשבה ללכת ברגל בשבת, אלא כדי שתהיי יהודיה, לחש וחזר הקול, את חייבת להכיר בעצמך כיהודיה לכל דבר, הם דחפו לידי סידור בעברית, ואני כמובן לא ידעתי מה עושים עם הסידור הזה...

נחקרתי מספר שעות, נשאלתי שאלות  ע"ג שאלות, עד שהקצין הממונה החליט להשאיר אותי לחקירה נוספת, לא הבנתי למה ומה עשיתי, אבל שם כידוע לא שואלים שאלות מיותרות.

למחרת הגיע מפקד בדרגה גבוהה יותר, והציע לי הצעה מעניינת, הם ישכחו את "עברי" ו"חטאי" ואתחיל לעבוד במפעל חדש בדרגת סיווג ביטחוני גבוהה ביותר, עוד הרבה מהמפעל הקודם.

הרגשתי כי חיי נתנו לי במתנה, לא ציפיתי בחלומי הוורוד ביותר להצעה אדיבה כזאת, כמובן שהסכמתי לכך ללא עוררין.

נאלצנו לעבור לדירה אחרת, המילה נאלצנו, -היא צוחקת- לא מתאימה כי האילוץ הזה היה לטובה.

שם במפעל הצליחה יפה מאוד, והיא ידעה שהיא נתונה תחת זכוכית מגדלת של הק.ג.ב. בוחנים אותה אם היא מתאימה לקידום.

ויום אחד זה קרה, הם באו אליה בהצעה לעבור למפעל בהרים, מפעל בעל סיווג בטחוני גבוה ביותר, למעשה היה זה המפעל המסווג ביתר הקיים ברחבי ברית-המועצות, הוא ממוקם בהרים ומהמורות מקום שאין כף רגלו של אדם דורכת שם ולא רק בגלל הפחד, היא הסכימה, העבירו אותה למקום עבודתה החדש יחד עם משפחתה, המעבר לא היה קל, המפעל היה במקום הררי ומסווה, היא ידעה שכל חייה מתועדים, מצותתים ומצולמים.

איך אפשר לחיות כך?

מתרגלים -היא אומרת, כשאין ברירה מתרגלים, ידעתי שאלו החיים שלי ועלי להשלים עם הגזירה, מה שכן עשיתי, התחלתי במקביל להתקרב ליהדות, ולא הסתרתי זאת מהם, ידעתי שהם בודקים אותי בכדי לראות אם אעמוד במבחן מסוים אך לא ידעתי מהו בדיוק, הם נוכחו שאני לא מקיימת מגע עם אנשים זרים, וגם לא התקרבתי אל פעילים או יהודים בכדי לא להסגיר אותם, אבל יהדות התחלתי לשמור באדיקות ככל שיכולתי, הלכתי לבית הכנסת, בפסח חיפשתי מצות, ולא תאמינו היא אומרת בחיוך מריר, דווקא לבעלי הגוי היתה כל העת משיכה ליהדות, הוא נתן לי חופש פעולה וסייע לי מאוד.

במשך הזמן הפכנו למשפחה דתית (הטרגדיה היהודית, "משפחה דתית" שבה הבעל הוא גוי).

איך עושים את זה ברוסיה הקומוניסטית? אני שואלת אותה.

והיא משיבה- שלחו לי ספרים מחו"ל, מדענים מפינלנד השיגו לי ספרים ביהדות, מילון עברי רוסי, תנ"ך, כל מה שצריך בכדי ללמוד על יהדות, ולא יאומן שדווקא שם תחת עינה הפקוחה והעוקבת של אנשי הק.ג.ב. הפכתי ליהודיה שומרת מסורת, לאחר זמן מה כתבתי למשרד הפנים ובקשתי להתחקות אחר משפחתי, הם שלחו לי את כל הפרטים, סבא, סבתא, שכבר לא היו בין החיים, דודים, כל מה שביקשתי, חיפשתי אנשים עם שמות משפחה מוכרים ומצאתי, אבל בזמנים ההם פחדתי ליצור איתם קשר.

המשכתי לעבוד במעבדות המפעל, ויום אחד פתאום התפרצו לחדרי אנשי הק.ג.ב. ועצרו אותי ללא הודעה מוקדמת, לא ידעתי במה חטאתי הם הרי ידעו כל העת שאני ומשפחתי שומרים מסורת כנראה לא לכך הם מתכוונים.

 

הלשנת הלבורנט

     עוד באותו יום נודעה לי סיבת האשמה, אחד הלבורנטים שהיו מתחתי, עשה במעבדה פיתוחים עצמיים לתועלת אישית וכאשר התגלה האשים אותי שידעתי על כך ויותר נכון שאני אף שותפה לכך. 

ידעתי שזאת ההאשמה החמורה ביותר לגבי אשה במעמדי.

למרות שהיה לה יחס מצוין מצד הממונים עליה היא נעצרה עד למשפט, תנאי הכליאה היו קשים ביותר, אני שהורגלתי לחיי מותרות, חיי שפע ביחס לחברה הרוסית פתאום נאלצתי לחיות בצינוק בתנאי בידוד, בעלי ניסה להפעיל קשרים, אבל האשמה שאותו עובד שעבד תחתי טפל עלי היתה אכן חמורה, מול פני החוקרים עמדה המילה שלו מול המילה שלי. 

אחד הפעמים הבודדות כשנתנו לבעלי לבוא לבקר אותי, הייתי שבורה ורצוצה, הייתי מיואשת לגמרי, לא יכולתי להוציא הגה מפי ורק הזיתי בהקיץ, ואז לפתע הרגשתי כמו הארה, כמו רוח טובה שנושבת בפני וראיתי מולי דמות יהודית טובה ומרגיעה עם זקן, דמות שזכרתי מילדותי המוקדמת במוסקבה, סיפרתי לבעלי על מה שראיתי, אמרתי לו: לי הדברים ברורים אתה צריך לנסוע לקבר באומן... תברר איך מגיעים לשם ותיסע, אתה לא יודע להתפלל אבל כיון שאתה לא יהודי יהיה לך יותר קל להגיע לשם מאשר מישהו אחר.

אבל גם אני במעקב -הוא אמר- או שתסכן את עצמך או שאני הולכת, עניתי לו נחרצות.

 

3 יהודים ב3 בלילה

     מנין לך הידע על המקום הזה, על אומן? שאלתי.

בספרים שהביאו לי באנגלית, קראתי על הצדיק הזה, וידעתי שיש מקום כזה באוקראינה שמי שמגיע לשם בקשתו מתמלאת.

אבל בעלך הלא לא יהודי איך את שלחת אותו לשם?

בעיני הוא היה איש חשוב מאוד גוי שמעריך יהדות ויהודים, ולא היה לי שליח אחר!

וכך עשה בעלה הגוי, את דרכו אל קברו של "ר' נחמן מברסלב" הגישה אליו לא היתה קלה ופשוטה, אך הוא שם לב שלא עוקבים אחריו והחליט לנצל את העובדה, התיידד עם הכפריים שגרים שם ליד הקבר ושמע גם מהם על סגולתו של המקום.

שבוע ימים ישב שם בעלה באזור הציון, להתפלל לא ידע, ולא רצה גם לעורר חשדות מיוחדים, הוא התפלל באותה שפה -היא אומרת לי- באותה שפה שהתפלל הילד הזה מהסיפור של הבעל שם טוב ששרק בליל כל נדרי.

בעלי ידע שיתכן ובלילות ימצא מישהו, ואכן באחד הלילות הוא פגש 3 אנשים מתגנבים לאזור והבין שהם יהודים, כעבור כמה דקות הוא צעד בשקט כשצעדיו אינם נשמעים לעבר החצר המפורסמת, מוקד הישועות, הוא פתח את השער ופגש בהם, אלה היו 3 יהודים צרפתיים שסיכנו את נפשם כדי להגיע בגניבה לציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב, הם חשבו שגם הוא יהודי...

הוא סיפר להם את הסיפור שלנו וביקש מהם להתפלל בשבילי, אני גוי, אמר, אני רק יודע לדבר בשפה שלי, אבל אתם יכולים להתפלל בשפה שלה.

היא מספרת לי שהם התחילו לבכות כששמעו את הסיפור והבטיחו לו שיתפללו.

-וכאן מגיע הקטע שלה ושלי להתרגש.-

ומה באמת היה? שאלתי בקוצר רוח.

היא מוחה את הדמעות מעיניה, שוב, ושוב, המילים נעתקות מפיה.

"הנה אני פה" היא אומרת, וכאילו אמרה כבר הכל...

 

ואז הגיעה הידיעה ש...

     הצדיק עזר לי שבוע לפני המשפט, שבוע לפני המשפט וקולה רועד קראו לי לחקירה, החוקרים ישבו וחייכו אלי, פחדתי אימים מה הם זוממים הפעם. ידעתי שהם בטח לא מחייכים סתם, בטח הם חושבים כי זהו החיוך האחרון שאראה בחיי...

תראי הם פותחים באיטיות: האיש שהפליל אותך לא בין החיים, הוא לא עמד בלחץ והתמוטט אבל השאיר מכתב שבו הוא מבקש שישחררו אותך, כי את חפה מפשע, אין לנו ראיות נגדך.

התמוטטתי על הרצפה באפיסת כוחות, בהתרגשות שאיננה ניתנת לתיאור לא האמנתי "אין ראיות" "אין ראיות" חזרתי על כך שוב ושוב.

כשהתאוששתי במקצת שאלתי את החוקר "ולדימיר": מתי כל זה קרה? בשעה שלוש לפנות בוקר הוא פתאום צנח ומת. הרגשתי שחיי ניתנו לי במתנה.

יצאתי מן המעצר ובעלי כבר חיכה לי בחוץ, הייתי בטוחה שהוא היה שם, ואני שואלת אותו זועקת לעברו, מתי הייתה התפילה? והוא ענה בערך 3.00 לפנות בוקר. צנחתי פעם השנייה על הרצפה ויותר אינני זוכרת כלום מצאתי את עצמי בין סדינים לבנים "בבית חולים". ראיתי בזה נס מופלא בזכות רבי נחמן...

ישבתי במוסקבה הרחוקה ובכיתי גם אני.

• • •

כהיום כ18 שנה אחרי, ופולה מתגוררת בדירה מוסקבאית מרווחת ובהחלט נהנית ממנעמי השלטון החדש יש לה פרוות, תכשיטים, היא מנהלת מסחר עם משקיעים ישראלים ברוסיה. ולא שוכחת מדי פעם לבקר בציון רבי נחמן הקדוש  ?

סיפורה של מדענית יהודיה שנאסרה בידי הק.ג.ב.