הדפיקות שפתחו את הציון

דפיקות נשמעו באישון לילה על דלת החדר, בעל הבית הגוי קם בבהלה ממיטתו מיהו זה שבא לחפשו בשעה כה מאוחרת? כיצד עבר את הדלת הראשית? הרי היא נעולה. הוא פתח את הדלת לרווחה והופתע לראות כי אין איש מאחוריה, אולי חלמתי חלום, אמר לעצמו וחזר אל יצועו. כעבור דקות אחדות נשמעו שוב הנקישות, הוא מיהר לבדוק מיהו זה המתעתע בו, אך גם הפעם לא נראה כל איש מעברה השני של הדלת.

לילה לילה חזרו הדפיקות על עצמן, לערער את שלוותו ומנוחתו של הגוי הרשע. מי היה האלמוני שהטריד את מנוחתו? על כך לא היתה לו תשובה.

עיר הגעגועים, כך הוזכר בסילודין שמה של העיר אומן בפי החסידים. מאז נטמן רבינו הקדוש בעיר זו, היוה המקום מקור לגעגועים ולכיסופים עבור יהודים רבים. אלפי יהודים נהרו מכל רחבי תבל להתפלל על הציון הקדוש ולשפוך שם שיח לפני אביהם שבשמים, רבים נושעו במקום זה ברוחניות ובגשמיות ע"י כוחו של הצדיק שהבטיח לסייע לכל הפוקדים את קברו בבקשת ישועה ורחמים.

לאחר מלחמת העולם השניה, כשרוסיה היתה נתונה תחת שלטונו של סטאלין העריץ, למרות שהוצרו צעדיהם של היהודים ולא ניתן להם לנסוע בחופשיות ממקום למקום, המשיכו היהודים להגיע לציון.

כשראו נציגי השלטון כי לא יעלה בידם למנוע מהיהודים לבוא לציון, ניסו לטכס עצה כיצד להביא סוף לדבר, פתרון שטני הגו אותם רשעים, הם חלקו את בית החיים היהודי לחלקות קטנות וכל מי שבקש, קבל שטח לבנות בית מגורים. בצורה זו, סברו, יבנה עד מהרה האזור ויהפוך לשכונה מאוכלסת, כך שבמשך הזמן ישכח מקומו הקדוש של הציון והיהודים לא יוסיפו לנהור אליו.

אולם רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, חסידי ברסלב שלחו את ר' מיכאל הגר להגיש בקשה והקב"ה סיבב שנפלה בגורלו חלקת האדמה שבה הציון הקדוש. ר' מיכאל שחפץ לשמור על המקום הקדוש, תכנן את בנית ביתו באופן שהציון יישאר בחצר הבית על יד החלון השני וכך יישאר סימן למיקומו המדויק של הציון.

כשנודע הדבר לרשעים, הוציאו צו מבית משפט המחייב את ר' מיכאל להפסיק מיד את מלאכת הבניה ולמכור את השטח לגוי, כך הגיע המקום לידו של גוי אוקראיני רע, אך בחסדי השי"ת המשיך הגוי בבניה לפי תכניתו של ר' מיכאל הגר, באופן שהציון נותר בחצר ושוב נותרה בידי היהודים אפשרות להמשיך ולפקוד אותו. כשנודע הדבר לראשי העיר, נתנו פקודה לבעל הבית שלא יניח לאף יהודי להכנס לחצרו בשום אופן.

למרות שהצו לא נאכף על ידי שומרים, הגוי הרשע שמר בקפדנות על הצו והוא בעצמו השגיח ושמר מכל משמר שאיש לא יהין לבוא אל החצר להתפלל על הציון.

והנה הופיעו הדפיקות המוזרות על דלת חדרו של הגוי, לילה לילה במשך שנה שלמה נשנתה התופעה המפחידה של הנקישות כאשר איש לא התגלה בפתח, הנקישות הציקו לגוי במשך זמן רב עד שלא יכול היה לסבול יותר.

הוא פנה אל ראשי העיר וסיפר להם על הדבר, אך הם לגלגו עליו וצחקו ממנו שהוא מדמיין והוזה בהקיץ, הגוי חזר והתלונן יום יום על הדפיקות המוציאות אותו מדעתו, עד שהחליטו השלטונות לשלוח שני אנשים שילונו בביתו ויבדקו אם אמת בפיו.

ואכן למחרת בבוקר חזרו האנשים ואמרו כי אמת הדבר וגם הם נדהמו מהתופעה המופלאה הזו שלא מניחה לבעל הבית לישון את שנתו במנוחה.

לבסוף נאלץ הגוי למכור את הדירה במחיר מוזל מאוד ולעזוב את המקום בבושת פנים, הקונה שהיה אף הוא גוי, הצהיר כי אינו חושש כלל לגור בבית מפני שהוא מקבל על עצמו להתיר לכל מי שחפץ בכך לבוא ולהשתטח על הציון הקדוש, כך הוא בטוח שלא יארע לו מאומה.

ואמנם כך היה, מאז ניתנה האפשרות לכל יהודי שהצליח לבוא לאומן, להכנס אל החצר ולשפוך שיח ליד הציון, הדפיקות לא חזרו יותר להטריד איש.

סיפור מופלא זה היה ידוע לתושבי המקום והם ספרו אותו לאלו שזכו להגיע לשם. וכך כותב הרב יעקב חיים רוטנר בספרו זכרון חיים פרק ז': "המעשה הזו שמעתי מכמה אנשים זקנים ששהו בעיר אומן, וכן שמעתי מאחד שדר בעיר אומן ששאלתי אותו אם יודע מהמעשה של הדפיקות בדלת, ענה ואמר לי לא רק זה אני יודע אלא אראה לך גם את הצו של המלוכה, והוא הראה לי את צו המלוכה שמונעת את המשך הבניה מהיהודי ושצריך למכור המקום מיד ודייקא לגוי. וכן מצאתי את הערל האוקראיני שהיה דר שם וסיפר לי את כל מעשה הדפיקות בדלת לערך שנה שלימה", וכך מסיים "המעשה הזה רשמתי לעצמי עוד בשנת תשי"ח אולם כמו שבאותו זמן לא היה אפשר לצאת ולבא לאומן כמו היום, ממילא לא היה ידוע ומפורסם הדבר והמעשה הנורא הזה".

הדפיקות שפתחו את הציון