מה הזקן הזה רוצה ממני אני כלל לא מכיר אותו....

"איני יודע מדוע הוא מטריד אותי בלילות... איני מכיר אותו כלל ואני לא מבין מה הוא רוצה ממני..." כך, כשכולו נרגש ונסער, התלונן הבחור שעמד ליד הציון במז'בוז.

מז'בוז. יום חורפי טיפוסי באוקראינה. בחוץ משתוללת לה סופת שלגים, יודעי דבר יודעים לספר כי חורף כזה לא היה באוקראינה מזה עשור שנים. הקור חודר לעצמות. המדחום (ואולי עדיף לקרוא לו מדקור...) התלוי בחלון הציון מראה על טמפרטורה של מינוס 24 מעלות. בחוץ הלבן שולט בכל, מרחבי אין סוף של מעטה לבן וקיפאון. אפילו המקומיים שבימים כתיקונן עוברים ושבים במתחם שליד הציון החליטו הפעם כי בבית, ליד האח או התנור,  כדאי יותר להיות מאשר להסתובב ברחובות.

אך לא כך חושב מיודענו, "בנימין", יהודי בשנות השלושים לחייו. שערו הארוך משתלשל לו עד למטה מכתפיו, גלוי ראש אך את העגיל באוזן הוא לא שכח, אשר חצה ימים ונהרות, מצפון תל אביב, מעולם העסקים התל אביבי, היישר לאוקראינה הקפואה, אל עיירה שכוחה אשר הזמן בה עצר מלכת זה כמה יובלות שנים, "מזיבוז",  שם הוא נעמד ליד מצבת השיש הלבנה והקרה שמגעה הקר אינו מעיד במאום על תחושת החום הרוחני שאין כמותו שהמקום הזה מקרין, ישר לתוך הלב.

שם, ליד המצבה, הוא נעמד ולאחר מספר שניות של דומיה החל לשפוך את ליבו "מה לי ולך?! ... מדוע אתה מטריד את שלוות חיי?! אני כלל לא מכיר אותך ואיני יודע מי אתה, אז מה בכלל אתה רוצה ממני?!" וכך במשך מספר דקות דיבר בנימין, כמו מדבר עם הבעל שם טוב הטמון שם, כשבאוהל, מלבדו, נמצאים אנכי, כותב השורות, ובנימין בלבד, כמו ספק אם נאמרו הדברים לאזני או לאזני הבעש"ט. מבלי להמתין לבאות אזרתי אומץ, מרגיש כמו נאלץ לפרוץ את חומת פרטיותו, מצמצם את הרווח שביננו, כאומר אני כאן ואני מוכן לשמוע את מצוקתך הזועקת מבין שיטי דבריך...  

והוא קלט. והוא פנה אלי נרגשות, בעיניים נוצצות "אממ... תגיד... אתה גר כאן או שמא גם אתה אורח במקום זה?". "לא," השבתי, "איני גר כאן, אך מגיע אני לכאן לעיתים די תכופות".

"לעיתים תכופות? מה יש לך לחפש כאן בבית הקברות השומם הזה?" הוא שואל כמו אינו מצפה למענה, והוא ממשיך, והפעם מבטו מושפל ומופנה לשיש שעל הציון: "אמור לי בבקשה ... גם אותך הוא מטריד בחלומותיך? גם ממך הוא ביקש שתגיע אליו? ובעצם מי הוא הזקן הזה שכל כך..." ובכי עז קוטע את דבריו...

הנחתי לו לפרוק את משאו. דקות ארוכות הוא מרר בבכי, כשמידי פעם הוא ממשיך להפנות לעבר הציון עוד ועוד סימני שאלה הטבולים בים של דמעות חמות. מכתלי דבריו הבנתי כי ככל הנראה הבעש"ט מופיע בחלומו  ומבקש ממנו להגיע אליו. אך רציתי להיות בטוח שאיני טועה והמתנתי שירגע כדי לדובבו ולשמוע ממנו את סיפורו האישי.

משנרגע, ניגב את דמעותיו והביט סביבו כאילו הוא מבקש לבחון אם אני עדיין ממתין למוצא פיו, ומשראה אותי שם, החל מגולל את סיפורו המדהים.

"שמי בנימין, ואני איש עסקים מצליח מתל אביב. גדלתי בבית ללא כל סממן יהודי למרות שסבי מצד אמי היה רב גדול בפולניה, שכן הורי, ניצולי שואה, התנערו מכל מה שקשור לתורה ומצוות והקימו משפחה חילונית לחלוטין.

"משבגרתי ולאחר שירותי הצבאי, פניתי ללמוד מנהל עסקים וכלכלה ועשיתי חיל בעסקים. הקמתי משפחה וחיי התנהלו על מי מנוחות. לא חסר לי כלום בחיים. יש לי כסף לרוב, בתים, עסקים חובקי עולם...  ה כ ל! רק דבר אחד חסר לי."

הוא הרהר קלות ואז המשיך "בעצם זה ישמע קצת סותר אבל אתה בטח תבין אותי...

"היה חסר לי, ה כ ל! לא היתה לי שמחת חיים, כל מנעמי העולם לא יכלו לספק לנשמתי את מה שחסר לה לא בארץ ולא בחו"ל... ושתבין, כמעט ואין נקודה בעולם שלא הייתי בה." ותוך כדי דיבור הוא שולף את דרכונו מכיס מעילו והחל מדפדף ומראה לי את שלל החותמות המוטבעות בו כדי להוכיח את דבריו. "חיפשתי את השמחה את הסיפוק את המטרה שלשמה אני חי בכל נקודה בגלובוס אך לשוא. והדבר הטריד את מנוחתי ימים ולילות.

"לא ידעתי לאן לפנות ולמי לספר את מצוקותי, מחשש שיאמרו שדעתי נטרפה. אדם מצליח, נשוא קנאה של הרבה אנשים שהיו רוצים ללא כל מחשבה שניה להתחלף איתי מיידית, מדבר על חוסר סיפוק ועל העדר שמחת חיים... וכך חייתי את חיי, הכל – ולא כלום...

"עד שיום אחד, או נכון יותר: לילה אחד, בחלומי אני רואה איש זקן ונשוא פנים מביט בי בחיבה, בחום ואהבה אין סופיים ושואל אותי: בנימין, מדוע אינך בא אלי? אני רוצה שתבא אלי!" הוא אומר ונעלם. התעוררתי בפליאה. מי זה?  מיהו אותו זקן שחפץ שאגיע אליו?

"משקמתי בבוקר, לא השקעתי מחשבה מרובה בדברי החלום, התעלמתי ממנו לחלוטין. אלא שהוא לא הרפה. הוא החל להופיע מדי לילה בלילה בחלומי ובפיו בקשה, או יותר נכון דרישה חד משמעית: 'אתה צריך להגיע אלי!' הוא כבר לא השאיר לי הרבה ברירה. אפילו ספקן כמוני החל להאמין שזה לא סתם חלום טורדני. הרגשתי שיש כאן משהו רציני ואני חייב להתייחס לחלום ברצינות.

באחד הלילות, כאשר הופיע שוב בחלומי, שאלתיו: מי אתה? לאן אני צריך להגיע? הוא חייך, כאומר: בדיוק לזאת ציפיתי, ותוך כדי חיוך שכולו אהבה, אמר אני סבא רבה שלך... אני רבי ישראל, המכונה הבעל שם טוב, ואני נמצא באוקראינה בעיירה הנקראת מז'בוז. לשם אתה צריך להגיע. אל תנתק את שושלת הדורות... ושוב הוא נעלם ומאז לא ראיתיו יותר.

לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. ומשזה הפציע, התקשרתי מייד להורי נרגש ונסער: מי זה הבעל שם טוב? מצד מי הוא קשור אלינו, אבא או אמא?

בצד השני של הקו דממה ותדהמה. אני מבקש תשובה ברורה לשאלתי, אני חייב לדעת. שמעתי התלחשויות בקו "מה קרה לבנימין שלנו מה כל כך חשוב לו לדעת על כך? הבנתי שהסתירו ממני את הייחוס המשפחתי שלי. לאחר מספר שניות של דממה נשמע קולו של אבי כשהוא חנוק מדמעות: "אתה נכד של הבעש"ט. הוא הסבא שלי, הוא חי לפני כמאתיים ושלושים שנה... הוא היה אחד מצדיקי הדורות ויסד את תנועת החסידות."

לא הבנתי הרבה מדבריו, מעבר לכך שאני צאצא שלו. דיבורים על חסידות לא אמרו לי דבר וחצי דבר.

לתמיהתו של אבי על התעניינותי הפתאומית בבעל שם טוב, סיפרתי לו את אשר אירע: "הוא מטריד את מנוחתי מזה זמן רב ואומר לי שאני חייב להגיע אליו...", סיפרתי לו, "בכל לילה הוא מופיע בחלומי בדרישה שאבוא אליו ובכוונתי לעשות זאת בהקדם", פסקתי.  

למחרת יצרתי קשר עם סוכן הנסיעות שלי, וביקשתיו לארגן לי חבילה לאוקראינה, לעיר מזיבוז, הלוך וחזור באותו יום. "מז'בוז?!" שאל הסוכן בתמיהה, "מה זה? איפה זה?" "זו כנראה עיר אי שם באוקראינה", השבתי. "ומה איבדת שם?" החל להתבדח על חשבוני, "גם שם אתה פותח סניף?"

"לא בדיוק," עניתי, "אני הולך לבקר את סבא שלי שם..." לקח לו זמן להכין את החבילה, כי מז'בוז לא מופיעה בשום טיול של סוכני הנסיעות איתם עבדתי בענייני עסקיי, אך בסוף הוא הצליח.

"עכשיו אני כאן", הפטיר בנימין והביט במצבה שעל קבר סבו, "ומה הלאה"? ופרץ שוב בבכי חרישי. הנחתי לו לבכות ואף שקלתי להניחו לבדו בציון שירגיש חופשי להתייחד עם סבו הבעש"ט.

לאחר מספר דקות פנה אלי בנימין בבקשה שאסביר לו מיהו הבעש"ט ומה הוא היה, מהי חסידות, ובכלל שאעשה לו קצת סדר בראש. הזמנתיו לדירה בה לנתי ותוך כדי שתיית תה מהביל סיפרתי לו על סבו ותלמידיו ועל תורת החסידות. היה זה די קשה להסביר זאת לאדם שעולם המושגים שלו מצטמצם רק לשער הדולר או היורו ומדדי בורסה בארץ ובחו"ל, אך כמיהתו הרבה וצמאונו הרב לשמע הדברים הקלו את המלאכה.

לאחר ששמע בשקיקה את דברי שב בנימין לאוהל הציון. הנחתי לו להיות שם לבד, אך את בכיו ניתן היה לשמוע היטב גם בבנין הכנסת אורחים של "אהלי צדיקים" שם שהיתי. הוא השתפך כגמול עלי אמו דקות ארוכות וחזר אלי כשעיניו אדומות מבכי.

"מתי אתה חוזר לארץ?" שאלתיו כששב, "עוד הלילה" אמר, "באתי ליום אחד בלבד, נהג המונית ממתין לי ברכב להחזיר אותי לקייב לטיסה ארצה".  "יש מצב שאתה מאריך את שהייתך באוקראינה?" שאלתי, הוא הביט בי בתמיהה.

"לא הרחק מכאן", אמרתי לו, "טמון נכדו של הסבא שלך, אולי אתה מוכן להתלוות אלי וניסע אליו ביחד" שאלתי. "ומי הוא נכדו?" תמה בנימין, "כוונתי לרבי נחמן מברסלב הקבור באומן".  אהה... עליו כבר הספקתי לשמוע", הוא השיב, "מדברים עליו הרבה בארץ".

וללא כל התלבטות התקשר על אתר לסוכן הנסיעות שלו וביקש לדחות את החזרה שלו ביממה. משנענה בחיוב שמנו פעמינו לעיר אומן, שם הוא השתפך מעומק ליבו בבכי קורע לב. זמן רב השתטח בנימין על הציון ומרר בבכי. משנרגע, הגשתי לו את התיקון הכללי ואמרנו אותו יחד מילה במילה. היה קשה לו להדביק את הקצב, עקב ההפסקות הרבות בהם נחנק גרונו מבכי. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" מילים אלה מתוך מזמור צ' שבתהילים נאמרו על ידו שוב ושוב – לאחר שהסברתי לו את משמעותם – תוך בכיות עצומות.

לאחר שביקר בקברי הבעש"ט ורבי נחמן, שב בנימין ארצה, ולאחר תקופה לא ארוכה הפך לבעל תשובה ולחסיד מן המניין, ממתין לשובו של הסבא לחלומותיו רק כדי לומר לו מילה אחת:

"תודה"

(פרטים בסיפור שונו על מנת לשמור על פרטיותו של המספר)

 

[הסיפור הופיע בעלון "באהלי צדיקים" מס' 2, והוא מועתק באדיבות אגודת אהלי צדיקים]

מה הזקן הזה רוצה ממני אני כלל לא מכיר אותו....