"סע מיד להאדיטש - ובע"ה תפקד בקרוב"

1*

הסיפור הבא ארע בביתה של משפחת ש' (השם המלא שמור במערכת).

אבי המשפחה הינו ראש כולל חשוב באחת משכונות הלווין של ירושלים, וזוגתו עובדת כגננת ראשית בגן הילדות באותה שכונה. פרנסתם ברוך השם מצויה ברווח והפרוטה מצויה בכיסם.

נו, טוב, לכמה כסף זקוק כבר זוג ללא ילדים...

זוג, אך לא זוג צעיר. למעלה מעשור שנים כבר חלפו מאז עמדו יחדיו תחת החופה לקול ברכות קהל המוזמנים ליום שמחתם, "שתזכו לבנות בית נאמן בישראל...", "שתזכו לבנים ובני בנים..."

עשר שנות ציפייה, עשר שנות תפילה.

בכל ערב שבת, עת עמדה עקרת הבית מול נרות השבת שזה עתה ראו אור עולם, הרטיבו דמעותיה את רצפת ביתה הבוהקת, יתומה מילדים, שבכל בית אחר כבר נתנו את טביעות אצבעותיהם מיד לאחר שטיפת הרצפות... "רבש"ע זכנו לפרי בטן", בכתה מקירות ליבה, "זכנו לבנים ולבנות, שנגדלם לתורה ולמצוות..." וכמה צדקות פזרו, בסתר ובגלוי, על מנת לעורר רחמי שמים, שיזכו לפרי בטן.

כגננת, שמעה תדיר את תלונותיהם של אמהות לילדות בגן הילדים שלה. זו שביתה אינה אוכלת די, וזו שקשה להרדים אותה בלילה, או ההיא שביתה אינה חשה בטוב... והיתה ממלמלת לעצמה 'הלוואי... הלוואי ואלו יהיו צרותי..." היא היתה מוכנה להתחלף לאלתר עם כל אם כזאת ועם כל בעיותיה. לא אחת ראוה אף מוחה דמעה עת היתה אחת האמהות מספרת בהתלהבות על השובבות המתוקה של ביתה, הן סברו לתומן כי היא שותפה להתלהבות, ולמנרות שתיאור וודאי לעצמם את צערה, לעולם לא יבינו, לעולם לא יוכלו לתאר לעצמן את שהתחולל בקרבה באותו זמן.

סכומי עתק הוציאו בני הזוג, לטובי הרופאים בארץ ובעולם המתמחים בתחום הפוריות, ועשו כל שביכולתם במסגרת חובת ההשתדלות לזכות לחבוק ילד, אולם שוב ושוב נתדפקה על דלתם האכזבה, בשמיעת חוות הדעת החד משמעית שככל הנראה על פי דרך הטבע הדבר אינו אפשרי.

2*

א.ד. (השם המלא מצוי במערכת) הינו מלמד דרדקי באחד הת"תים באיזור בני ברק, הוא מתמחה בטיפול בילדים ליקויי למידה ברמות שונות וידיו רב לו בקידום צאן קדשים המתקשים בקריאה וכתיבה בצעדיהם הראשונים. מומחיות רבה רכש ב-12 שנות פעילותו בתחום החינוך המיוחד בבעיות קשב וריכוז. תפקידו חייב אותו להיות בקשר רציף ויומיומי עם הורי תלמידיו כדי לעקוב מקרוב אחר התקדמותם. מלאכת שמיים היא זו וכך גם היה יחסו לפעלו. כל חניך, כל ילד בו טיפל, היה עבורו כבן, כבן – כי הוא עצמו עדיין לא זכה לחבוק פרי בטן. נשוי היה כבר שנים רבות אך מפתח של חיה נעל בפניהם את הכניסה לחיי הורות.

ילדים היו עבורם כל עולמם. הם אהבו ילדים בכל ליבם, ולמרות שלא זכו לגדל ילדים משל עצמם מעולם לא הסבו בשולחן השבת ללא שתילי הזיתים שמסביבם. מניין? אין פשוט מכך, פונה היה להורי הילדים אותם לימד וביקשם כל אחד בתורו לארח את בנו למשך השבת כשכל מחסורם עליו ועל זוגתו. והיו טורחים ועמלים לתת לילדים הרגשה אמיתית של בית, מטעמי השבת שהכינה זוגתו בהרווחה רבה, וזמירות השבת ששר ביחד עם ילדיו-תלמידיו נתנו להם את התחושה שהם בחיק משפחתם הטבעית. ועת ששר היה את זמירות השבת מכנס היה את אורחיו הרכים אל ליבו החם, לזה נתן ליטוף אוהב, לזה טפיחה על השכם ולזה העניק חיוך רחב, שהיה ממלא את ליבם בכוחות מחודשים לעוד שבוע של מאמץ בלימודים.

וזוגתו הייתה מביטה בו, ופורשת לקרן זווית כשדמעות חמות ממלאות את עיניה. שמחה היתה, מחד, בשמחתם של הילדים הקורנים מאושר על החום והאהבה להם הם זוכים, ומאידך, משתתפת בצער הנורא, המשותף לה ולבעלה, על כך שילדים אלה אינם ילדיהם שלהם.

מה עצום היה חפצה לזכות ולו לילד אחד משלה, שתוכל להעניק לו חום ואהבה, וחינוך לתורה ליראת שמיים, ואף במחיר של לקוי למידה וקשיי החיים העומדים לפניהם בשל כך... וכך שבת ועוד שבת ועוד שבת...

גם הם לא ישבו בחוסר מעש. וכי מה לא עשו? להיכן לא הגיעו? כמה זהב הוזילו מכיסם כדי לזכות לפרי בטן, איזו סגולה לא ניסו. 40 יום כאן ו-40 יום שם; 40 יום לקרוא פרק פלוני ועוד 40 לפרק אלמוני, בתקווה שמשהו אכן יפעל את הישועה הנכספת.

אך בשורות טובות אין. בנתיים, בשמים אמרו לא.

3*

הרה"ח ר' מנדל דייטש (שליח חב"ד בצרפת ומיוזמי הקמת הפרוייקט של היכל האדמו"ר הזקן) מספר לכותב השורות ברהיטות לשון ובלהט שקשה לעצרו מרוב התרגשות, כשהוא כלי ראשון לסיפור המעשה.

הכל החל בפייב טאון בניו יורק. יהודי בשם הרב פראגר מוסר בכל יום בשעה 6:00 בבוקר שיעור בתניא, כשמולו נוכחים מספר אנשים קבועים. והנה, יום אחד מגיע אורח לא מוכר, שמראהו החיצוני מוכיח כי אינו חב"דניק, והוא מתחיל להשתתף בשיעור ושותה בצמא את דברי הרב. משהפך לאורח קבוע בשיעור, ניגש אליו הרב פראגר ושאל אותו אודותיו ואודות סיבת התעניינותו הרבה בתורת האדמו"ר הזקן.

"יש לי קשר מיוחד אליו" ענה בהתרגשות יתירה שהפתיעה את מגיד השיעור, ועוד טרם הספיק לשאול החל אותו פלוני בסיפור המעשה.

סוחר יהלומים אני ומגורי בבלגיה. משנפרץ מסך הברזל בברית המועצות לשעבר והחלו טיסות מאירופה למוסקווה, החלטתי לנסות את מזלי בשיווק יהלומים ברוסיה, תוך ניצול עובדת היותי החלוץ הראשון בתחום. ממחשבה למעשה טסתי למוסקווה ואחר נדודים הגעתי לבית הכנסת החב"די "מרינה רושה" במוסקווה, (באותה תקופה בית הכנסת היה קטן מאוד ובנוי מעץ,) ולהפתעתי גליתי שם יהודי זקן מאד הרכון על גמרא ישנה ועוסק בה בהתלהבות. התרגשתי מאד ומיד התפתחה ביננו שיחה. הזקן סיפר לי שהוא השוחט של הקהילה היהודית במוסקווה... "ומדוע", שאלתי, "אינך עולה לארץ לאחר שהדבר כבר אפשרי?"

"כי הרבי מליובביץ ביקש שאמשיך לשחוט כאן," הוא השיב, "ומה שהרבי אומר זה קודש קודשים עבורי!" והוא חזר ושנה ושילש את דבריו בהתלהבות יתירה. לתדהמתי הרבה על כך שהוא חוזר על דבריו שוב ושוב ענה על אתר: "אנחנו מספר דורות של חסידי חב"ד, כבר מתקופת הרש"ב. לאבי לא היו ילדים שנים רבות לאחר נישואיו. באחת הפעמים בה נכנס ליחידות אל הרש"ב, בכה לפניו על מר גורלו בהיותו ערירי. מייד ציווה עליו הרש"ב להוציא דף ועיפרון ולרשום רשימה של 20 מזמורי תהילים, ואמר לו: 'סע מיד להאדיטש לציונו של האדמו"ר הזקן ואמור את מזמורי התהלים האלה שם בכוונה, ובע"ה תתבשר בשורות טובות בקרוב..' ובאותה שנה נולדתי אני" סיים הישיש את דבריו תוך שדמעות ממלאות את עיניו.

"בשמעי את סיפורו של הזקן", ממשיך לספר סוחר היהלומים מבלגיה, "קפצתי כנשוך נחש! הנני עומד כעת בסמוך ונראה למכרה יהלומים שאין כמותו. בן ובת נשואים יש לי, ושניהם מצפים לפרי בטן מזה שנים רבות, הבן מזה 10 שנים והבת כבר יותר מ-12 שנים... "האם זכורים לך מזמורי התהילים שיש לאמרם?" שאלתיו, "וודאי הדבר עובר במסורת אצלנו במשפחה". ומייד החל להקריא לי את מספרי המזמורים, תוך שאני מוציא דף מכיסי ורושמם בסילודין.

תחבתי את הפתק בכיסי והתעניינתי בסקרנות איך אוכל להגיע להאדיטש.

"שמע נא", אמר הזקן, "הנך סוחר יהלומים, ומן הסתם נושא אתה יהלומים באוצרותיך. אמנם נסיעה ברכבת היא הדרך הקלה להגיע להאדיטש, אך עבורך הדבר מסוכן שבעתיים. עצתי לך היא שאדאג לך לנהג עם רכב ועם שומר צמוד עד הגיעך למחוז חפצך."

"עשיתי כדבריו. נסעתי למעלה מ-17 שעות בדרכים עקלקלות, ממוסקווה להאדיטש, וכשסוף סוף הגעתי כשכולי מותש מעמל הדרך אך מלא התרגשות פשפשתי בכיס מעילי בתקווה למצוא את הפתק עם מזמורי התהילים שמסר לי הזקן, אך העלתי חרס בידי.

"לא ידעתי את נפשי. מעדיף הייתי לאבד את תיק היהלומים שבידי ולא את הפתק עם המזמורים! אך לא איש אשר כמוני יאמר נואש, והרי בכלל מאתיים מנה, חשבתי, אומר אם כן את כל ספר התהילים בעד כל אחד מילדי, ובכלל ספר תהילים יש את המזמורים שהיו רשומים בידי.

"מיד החילותי באמירת ספר תהילים הראשון בדמעות ובבכיות נוראות. סיימתי ספר ראשון ותוך כדי דיבור התחלתי בספר השני. כחמש שעות ארכו אמירת שתי הספרים, כשבסיומם הרגשתי תחושת הקלה. ואכן באותה שנה נהייתי סבא לשני נכדים, סיים את סיפורו. ואיך לא אהיה קשור בכל נימי נפשי לאדמו"ר הזקן?!"

* * *

הרב ישראל מאיר גבאי, יו"ר אגודת אהלי צדיקים, שמע אודות הסיפור הנ"ל ונצר אותו בזכרון לעת מצא. ואכן כשפגש אי שם את ש' מיודעינו שאשתו גננת, ואת א.ד מיודעינו מלמד הדרדקי, ייעצם לנסוע להאדיטש ולסיים שם את ספר התהילים...

היום, מיותר לציין, שתי המשפחות, כמו גם משפ' ק מקרית מלאכי, וכמו משפחה נוספת מלונדון שהרב לייב גרונר מחב"ד ייעץ להם לעשות זאת, וכמו משפחות נוספות זכו לחבוק את בניהם בשעה טובה ומוצלחת.

(תודתנו נתונה לרב שמואל אליעזר הלפרין על מסירת חלק מהסיפורים)    

 

[הסיפור הופיע בעלון "באהלי צדיקים" מס' 3, והוא מועתק באדיבות אגודת אהלי צדיקים]

"סע מיד להאדיטש - ובע"ה תפקד בקרוב"