רבי נתן מברסלב - התלמיד הגדול

בשנת תקס"ב (1802) בהיותו בן 30, עבר רבי נחמן לגור בברסלב. ממנה יצאה שימעו בעולם, ועל שמה נקראת שיטתו. משהיגע לעיר, פנה אל תלמידו המקובל ר' יודל ואמר: "צופה אני וראוה נשמה באוקראינה, נשמה חדשה, זכה וטהורה, שלא היתה מעודה בזה העולם השפל" והפליג בשבח וגדולת נשמה זו. אז נתגלתה לראשונה שאיפתו של ר' נחמן, שיהיה לו תלמיד בעל שיעור קומה, שיפיץ ויפרסם ברבים את דרכו בקודש.

 

על ההתקשרות ביניהם וטיבה עתיד ר' נתן לכתוב: "סיפרו לי, כשנתקרבתי אליו אמר בפני אנשים אחרים: ברוך ה' שהזמין לי אחד רך בשנים (צעיר) שאפילו דיבור אחד מדיבורי לא יהיה נאבד עוד. וכוונתו היתה עלי, שאזכה לכתוב כל דבריו היוצאים מפיו הקדוש, הן תורות והן שיחות, שגם הם תורה". (חיי מוהר"ן שס"ז)

 

רבי נתן נולד בנמירוב שבאוקראינה בשנת תק"מ (1780) והיה הבן הבכור לאביו ר' נפתלי הירץ שטרנהרץ. חותנו, "רבי דוד צבי הגדול", כפי שהיה מכונה, היה נערץ מאוד בעיני תושבי הערים והעיירות בכל האזור, וממנו ספג ר' נתן תורה ויראה מחד ואת ההתנגדות לדרך החסידות מאידך. אולם נפשו של רבי נתן לא הסתפקה במעלותיו הרבות בתורה והוא חש תמיד שדבר מה חסר לו. אחר חיפושים ולבטים, התקרב לדרך החסידות ואף הסתופף בצילם של גדולי עולם כמו הרבי ר' זושא מאניפולי והרב ר' לוי יצחק מברדיטשב, שחיבבוהו וקירבוהו ביותר, אולם צמאונו לאמת צרופה אך גדל והתעצם לאחר מה שראה אצל אותם צדיקים.

 

"האברך הזה הוא עילוי בחסידות" אמר עליו הרבי מקוצק (שיח שרפי קודש א' תרפ"ו) ועוד אמר: "ראיתי מצח מאיר תחת כובע פשוט".

 

שנים עברו, ור' נתן ממשיך בחיפושיו אחר דרך בעבודת ה'. או אז מספר לו ר' ליפא חברו, שהכיר צדיק המתגורר בברסלב. רבי נתן וחבר נוסף שלו – ר' נפתלי, יוצאים לברסלב, במגמה להתוודע אל הרבי החדש. בהיכנסו אל הקודש פנימה פונה אליו ר' נחמן ואומר: "מכירים אנו מכבר, אך מזמן לא נפגשנו" ומוסיף בשמחה: "מעתה אינני בודד". כ"ב אלול, היום בו נפגשו לראשונה, הפך למאורע ראשון במעלה, כשם שביטא זאת ר' נחמן בעצמו: "בלעדיו לא היה נשאר ממני דבר"! (חיי מוהר"ן שס"ט ש"ע)

 

ר' נתן לומד במסירות את משנתו של רבו ונפשו נרגשת, סוף סוף מצא את אשר ביקש. באחת השבתות שבהן הוא שוהה אצל רבי נחמן, הוא יוצא בלילה אל השדה ליד נהר בוג הזורם בקרבת העיר וקורא אל ה' בכל ליבו: "בברסלב בוערת אש, הבער אותה בליבי". הבוקר מוצא אותו על הגבעה ובפיו בוערות אותן מילים...

 

ר' תן, בהוראת רבו, כותב ועורך את תורותיו, בפקודתו הוא גם מחבר בעצמו חידושי תורה והסברים עמוקים לתורת רבי נחמן ורעיונותיו, הלא הם "ליקוטי הלכות" ו"ליקוטי תפילות", המבוססות אף הן על התורות שבליקוטי – מוהר"ן. ביטולו והתמסרותו של ר' נתן לרבו הם ללא גבול, ברבות הימים יאמר "היו לי בחיי שני רבנים, האחד -  שלימדני לקרוא את אותיות האלף בית, והשני – רבינו" (שיח שרפי קודש א' תקמ"ח) זאת אומר מי שהיה גדוש ומלא בתורה ויראת שמים עוד בטרם הגיע לברסלב.

 

הוא מקים בעצמו בית דפוס ומדפיס בעצמו את דברי רבו, נודד מעיר לעיר ומכפר לכפר לשאת את בשורת האור החדש, מעורר את הלבבות, מגייס כספים, ומקים בעצמו את בית-הכנסת של חסידי ברסלב באומן, הנקרא "הקלויז". כל זאת עושה לבדו -  אדם אחד, שאינו משופע בממון. ואשר ימיו ולילותיו מלאים עד אפס מקום בתורה ועבודה. מעלותיו העצמיות אינן נחשבות בעיני רבי נתן כלל. ענוותנותו וביטולו אל רבו הם כה גדולים עד שרבי נחמן אומר עליו "אם תסתכל עליו תראה בו שהוא שפל ברך כל כך עד אשר הוא כעפר וטיט ממש". (חיי מוהר"ן של"ח)

 

רבי נתן אמר פעם: "כשיעבירו ניפטר דרך קברי יהיה זה טובה לניפטר". רבי נתן בן ר' לייבלי ראובנוס, אחד מתלמידיו, שמע שיחה זו מפיו, והבין שרצון רבי נתן הוא להיות קבור בתחילת בית הקברות, כדי שכל נפטר יועבר דרכו ובזה יעשה טובה להניפטר ואכן פעל אצל ה"חברא קדישא" שרבי נתן ייטמן בתחילת בית החיים. בהלווייתו, אמר רבי אהרון רבה של ברסלב, רק זאת: "אצלו – היה כל האוצר של רבינו"!

 

מדברי תורתו: (ליקוטי הלכות יורה דעה גילוח ב' כ"ג)

"וזה (פירוש המשנה): "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אפילו אות אחת חייב לנהוג בו כבוד" וכו' – "ואין כבוד אלא תורה"... היינו שהתנא מבאר שעיקר תכלית הכבוד שחייב לכבד את רבו הוא התורה, דהיינו מה שזוכה ע"י הכבוד שמכבד את רבו שתתגלה התורה יותר ויותר, וזה עיקר שלימות הכבוד. וכל מי שלא זכה עדיין לכבד את רבו בכבוד זה (דהיינו שיגלה את תורתו יותר ויותר), עד שיזכה עי"ז להוציא לאור תעלומות חכמה, שיגלה לו רבו עי"ז יותר תעלומות חכמת התורה האמיתית, עדיין לא הגיע לכבד את רבו כראוי. וזהו (פירוש הדברים) "אין כבוד אלא תורה", שאין שום כבוד נחשב אלא תורה, דהיינו כשנמשך ע"י גודל הכבוד (שמכבד את רבו) התגלות התורה ביותר. וזהו שמסיים: "שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב", היינו על-ידי הכבוד שהחכמים שהם הרבנים האמיתיים נוחלים מתלמידיהם שמכבדין אותם, עי"ז "ותמימים" שהם התלמידים שנקראים תמימים, כי עדיין לא זכו לעמקות החכמה, רק הולכים בתמימות ומתייגעים ביגיעות וטרחות לשמש ולכבד את רבם בכל כוחם, על-ידי זה "ינחלו טוב" ו"אין טוב אלא תורה". כי על-ידי הכבוד והשימוש שמשמשין ומכבדין את רבם, - על ידי זה זוכין לקבל ולהמשיך התגלות התורה מרבם בכל פעם. ועל כן הזהיר התנא שאפילו הלומד פרק אחד וכו' או אפילו אות אחת חייב לנהוג בו כבוד. כי מי שיזהר בזה בודאי יזכה לקבל תורה מרבו. כי אם יהיה יקר בעיניו אות אחת שמקבל מרבו ויכבדו, על-ידי זה יזכה שרבו ישפיע עליו תורה יותר. וכן בכל פעם, על-ידי כל כבוד וכבוד שיכבד את רבו יותר ויותר יזכה להמשיך בכל פעם תורה יותר, כי "אין כבוד אלא תורה". כי החכמה האמיתי שמקבלין מהרב האמת הוא בבחינת " מעיין היוצא מבית ה'", שבתחילה הוא קצר כקרני חגבים וכו ואחר כך מתפשט והולך, מתפשט והולך – עד אשר נעשה "נחל אשר לא אוכל לעבור" – והכל על-ידי השימוש והכבוד".

 

"התמים במעשיו, התם ומיתמם עם תמימים. רחם עלי וזכני לתמימות באמת, ואזכה לקשר את עצמי באמת ובתמים לצדיקים כשרים ותמימים אמיתיים שבדור אשר זכו לשמש צדיקים אמיתיים ולקבל מהם דרך האמת והישר, ואזכה לסלק ולבער, ולבטל כל חכמתי ושכלי ודעתי נגדם, כאילו אין לי שום שכל כלל. רק לקיים כל היוצא מפיהם, ועל כל אשר יאמרו כי הוא זה לא אסור ימין ושמאל" (ליקוטי תפילות קי"ג)

רבי נתן מברסלב - התלמיד הגדול